התערבות בית המשפט בבוררות

צפו עכשיו בהרצאה: "בוררות או משפט - מה עדיף? עו"ד משה כאהן"

כידוע, בוררות הנה הליך לפתרון סכסוכים, המהוה אלטרנטיבה יעילה ונפוצה לפתרון הסכסוך בבית המשפט. פתרון סכסוכים יעשה תמיד, כברירת מחדל, בבית המשפט, אולם מקום שהצדדים הסכימו לכך, הסכסוך ביניהם ידון במסגרת בוררות. הואיל ורצון הצדדים, הוא המכונן את ההליך עצמו, לצדדים שמורה הזכות לקבוע את אופן התנהלותו, לרבות זהותו של הבורר, צורת ומשך ההליך, אופן הערעור על הפסק , אם ובכלל יתקיים, והיבטים נוספים רבים. באופן זה, הצדדים רוכשים לעצמם יתרונות רבים כשהמובהקים שבהם הם היעילות מבחינת הזמן, נוחות ההליך וההתאמה לאופן התנהלותם.

בית המשפט העליון קבע באופן עקרוני, כי נוכח העובדה שהצדדים הביעו את רצונם והסכימו על פתרון הסכסוכים ביניהם בדרך של בוררות, אין הם רשאים לפנות לבית המשפט בנוגע לסכסוך הנדון בבוררות, למעט בעניינים שהוגדרו באופן מפורש בחוק[1]. הלכה זו באה למנוע אופורטוניזם מצדו של  צד להליך, אשר אינו מרוצה מתוצאותיו ומעוניין להשפיע עליו בדרך של התערבות של בית המשפט, באופן מנוגד להסכם הבוררות, עליו חתם מבעוד מועד.

יודגש כי עיקרון אי ההתערבות של בית המשפט במהלך הליך הבוררות, מאפיין גם את יחס בית המשפט להתערבות בפסק הבוררות, והוא יעשה ככלל רק במקרים קיצוניים של פגיעה חמורה בהגינות הליך הבוררות, המוגדרים בחוק הבוררות. מבחינה זו חשוב להבחין בין התערבות בית המשפט בפסק הבוררות, הנעשית לאחר תום ההליך, המותרת במספר מועט של מקרים, לבין התערבות בית המשפט במהלך ההליך עצמו, הנעשית אף במספר מועט עוד יותר של מקרים.

סמכויות העזר של בית המשפט

כאמור, מינוי בורר נעשה על דעתם והסכמתם של הצדדים. הסכמות הצדדים בהסכם הבוררות מקנות לבורר סמכות להחליט החלטות לגבי הצדדים שהסכימו למנותו ועליהם בלבד. מנגד, לבורר אין כל סמכות למתן הוראות או החלטות לגבי צדדי ג', אשר אינם חתומים על הסכם הבוררות. לשם כך, נקבעו בחוק הבוררות מספר מקרים בהם בית המשפט יפעיל את סמכותו, במטרה לסייע לקיום הליך הבוררות.

זימון עדים לבוררות 

חוק הבוררות מקנה לבורר את הסמכות להורות על זימון עד או אדם, שימציא את הראיות הדרושות לדיון שנערך בפניו[2]. לשם כך אין לבורר כל צורך בסיוע בית המשפט. אולם, מקום שהעד שזומן מסרב לקיים את הוראות הזימון, לבורר אין כל סמכות לנקוט אמצעי כפיה כנגד העד. מנגד, בית המשפט מוסמך להפעיל אמצעי כפיה אלו, ולכן הוסדרה הוראה בחוק הבוררות המאפשרת לבית המשפט להחיל את סמכויותיו בתחום זה, לטובת הליך הבוררות. מכאן שסירובו של עד להופיע בהליך הבוררות, עשוי להביא לתוצאות זהות לסירוב להעיד בפני בית המשפט, לרבות הסנקציות המשתמעות מכך[3].  לעניין זה ראוי לציין כי לבית המשפט ישנה הסמכות לבטל את זימונו של העד אשר נעשה על ידי בורר, מקום הזמנה זו נעשתה תוך שימוש לרעה בהליכי הבוררות[4].

מתן סעדים זמניים בבוררות

סעדים זמניים הינם צווים, או הוראות הניתנות על ידי בית המשפט, שנועדו לסייע להליך המשפטי הנדון בפניו. לדוגמא, צו עיכוב יציאה מהארץ נועד למנוע מצד להליך משפטי את האפשרות לברוח מהארץ ובכך להימלט מההליך המשפטי בעניינו. דוגמאות נוספות לצווים מסוג זה הם צווי עיקול אשר באים למנוע הברחת נכסים באופן שיקשה על ניהול ההליך או על אכיפתו, צווי "עשה" או "אל תעשה" אשר נועדו להשאיר את המצב ללא שינוי עד תום ההליך וכדומה.

שאלת סמכותו של בורר ליתן סעדים זמניים הינה שאלה השנויה במחלוקת. בחוק הבוררות ישנן הוראות המקנות לבורר את הסמכות ליתן "צווי עשה" כאמור, אולם לא ברור מנוסח החוק, האם סמכותו זו של הבורר הינה ליתן סעדים זמניים, או שמא מדובר בסעדים סופיים, המהווים חלק מפסק הבוררות[5]. בנוסף לכך, חוק הבוררות מסמיך את בית המשפט ליתן סעדים זמניים כאמור, כחלק מסמכויות העזר אשר הוקנו לו בחוק הבוררות[6].

הנושא נדון מספר פעמים בבתי המשפט המחוזיים. בחלק מפסקי הדין נקבע כי לבורר ישנה סמכות ליתן סעדים זמניים[7], ובחלק אחר, המהווה את המגמה האחרונה בנושא, נקבע כי הסמכות ליתן סעדים זמניים שמורה לבית המשפט בלבד[8]. בבית המשפט העליון טרם נפסקה הלכה חד-משמעית בנושא. לעניין זה יש לציין, כי בית המשפט העליון נדרש בעבר להכריע בסמכותו של בורר ליתן צו עיקול, כסעד זמני לצורכי ניהול ההליך שבפניו. בעניין זה, בית המשפט העליון קבע כי לבורר אין סמכות ליתן צווי עיקול, וכי סמכות זו מצויה בידי בית המשפט בלבד.  עם זאת, במסגרת פסק דין זה, לא נדונה סמכות הבורר ליתן סעדים זמניים אחרים. ההלכה אם כן, קובעת כי לבורר אין סמכות ליתן צווי עיקול, ולגבי שאר הסעדים, טרם ניתנה הלכה פסוקה[9].

מכאן, שבמצב הדברים הנוכחי, הבורר עשוי להידרש לעזרת בית המשפט לצורך מתן סעדים זמניים. כמו כן, קיים פתח מסוים לצדדים לטעון, במסגרת בקשה לביטול החלטה או פסק של הבורר, כנגד סעדים זמניים שהוטלו כנגדם על ידי הבורר, בטענה כי הבורר פעל בחוסר סמכות.

בנוסף, יצוין כי במסגרת סמכותו של בית המשפט ליתן סעד המוקנית לו על פי החוק, בית המשפט רשאי לתת צווים גם כנגד אחד הצדדים לבוררות ובהקשר לה, וזאת אף תוך כדי שהם מתנהלים במסגרת הליך בוררות[10].  

מתן צו כנגד בורר  עקב פעולה שלא בסמכות

מקום שבורר פועל בניגוד לסמכותו, המוקנית לו, כאמור, על ידי הצדדים, לצדדים שמורה הזכות לפנות לבית המשפט ולבקש צו כנגד הבורר, אשר ימנע ממנו את הפעולה  אשר נטען כי היא מחוץ לסמכות הבורר. כך למשל, מקום שהבורר דן בנושא אשר הצדדים לא הסמיכו אותו לדון בו.

במצב זה, הדיון, אם אכן יעשה על ידי הבורר, יביא להימשכותם של הליכי בוררות  מתמשכים, אשר בסופו של דבר יהוו הליכי סרק. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט העליון הלכה כי ניתן לפנות לבית המשפט, על מנת שייתן צו כנגד הבורר, אשר יורה על הפסקת הפעולה נעדרת הסמכות[11]. עם זאת, בהלכה מאוחרת יותר, סייג בית המשפט הלכה זו בקובעו כי: "באשר לטענת חריגה מסמכות בורר, אף שניתן להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך ביניים, על פי רוב, ייטב לעשות, אם העלתה, בכפוף לצורך, תשאר לשלב הסופי של הבוררות"[12], וזאת במסגרת בקשה לביטול פסק הבוררות, לכשיינתן[13].

הבעיה

בתוספת לחוק הבוררות, מוקנית לבורר את הסמכות להפנות שאלה משפטית המתעוררת במהלך הבוררות, או את פסק הבוררות, כולו או מקצתו לפני בית המשפט, למתן חוות דעת בדרך של "אבעיה"[14]. סמכות זו מוקנית אך ורק לבורר, ולא לצדדים המופיעים בפניו. הפניה לבית המשפט יכולה להיות בנסיבות של בעיה משפטית המתעוררת בהליך, אשר לצורך פתרונה, הבורר יבקש את בית המשפט  ליתן עצה בפתרונה ("בעיית עצה").

העברת בורר מתפקידו

לבית המשפט מוקנית הסמכות להעביר בורר מתפקידו, מקום שהתגלה כי הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים , או משום שהתנהגותו של בורר גורמת לעינוי דין לצדדים או מי מהם, או בנסיבות בהן נבצר מן הבורר למלא את תפקידו[15].

בקשת הצדדים להעברת בורר מתפקידו תוגש בטרם ניתן הפסק, שכן לאחר מכן, הבורר ממילא סיים את תפקידו. בנסיבות אלו על הצד המעוניין בכך, לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את פסק הבוררות.

בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו להעביר בורר מתפקידו רק בנסיבות קיצוניות כגון: ניגוד עניינים הנראה באופן אובייקטיבי, לגביו ידרש סטנדרט הוכחה מחמיר, הדומה ברמתם לאלו הנדרשים להוכחת פסלות שופט[16].

סיכום ומסקנות

חוק הבוררות מגדיר אפשרויות מצומצמות מאד להתערבות בית המשפט בהליכי הבוררות עצמם.

ההלכה קבעה כעיקרון, כי התערבות בית המשפט בהליכי הבוררות תעשה בצמצום רב, וזאת, מתוך כיבוד רצונם של הצדדים, וביסוס מעמדו של הליך הבוררות. אי לכך, גם בנסיבות שבהן מוקנית הסמכות להתערבות בית המשפט בהליכי הבוררות, בית המשפט יטה שלא להתערב, למעט במקרים קיצוניים המצדיקים זאת, על פי הפרשנות שנקבעה בהלכה.  

בשל פרשנות מצמצמת זו, במקרים רבים כאמור, דחה בית המשפט בקשות של הצדדים להתערבות, תוך הקביעה כי בנושאים אלו, יטיבו הצדדים להמתין עם טענותיהם עד לאחר מתן פסק הבוררות, ותוך כך להימנע מלפעול על דרך של הליכי ביניים, אשר עשויים לעכב וליקר את הליכי הבוררות.

אי לכך, מוטב לצדדים כי יטיבו להגדיר מראש, במסגרת הסכם הבוררות שביניהם, את אופן התנהלות הבוררות באופן הנכון עבורם, לרבות קביעת גבולות סמכות הבורר,  הסוגיות אשר ימסרו לבוררות, אופן ניהול ההליך לרבות סמכות הבורר ליתן סעדים זמניים והחלטות אופרטיביות אשר יחולו על הצדדים, והכל, על מנת שהליך הבוררות יספק עבורם מענה מהיר ויעיל, בהתאם לצרכיהם. 

[1] ע"א 421/63 עצטה נ' קורח (1963).