חובת האמון של בעלי מניות בחברה אחד כלפי השני

צפה עכשיו בהרצאה: "סכסוך בין שותפים. מה ניתן לעשות. עו"ד משה כאהן"

העיקרון שלפיו אל לו לבעל מניות בחברה לנצל את כוחו לרעה, על חשבון עסקי החברה או על גבם של יתר בעלי המניות- שותפיו העסקיים, הוא ממושכלות היסוד של דיני החברות. חוק החברות, תשנ"ט- 1999 מגדיר את החובות החלות על בעלי המניות בחברה, כלפי החברה ובין בעלי המניות לבין עצמם.

בין אלו נמנות שלוש חובות עקרוניות ומרכזיות:

 (א) סעיף 192(א) לחוק החברות מטיל חובה על בעלי המניות לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בהפעלת זכויותיהם ובמילוי חובותיהם, ולהימנע מניצול לרעה של כוחם בחברה- הן כלפי החברה והן כלפי יתר בעלי המניות ("חובת תום הלב");

(ב) סעיף 192(ב) לחוק החברות אוסר על בעל מניות לקפח בעלי מניות אחרים ("איסור הקיפוח");

ג) סעיף 193 לחוק החברות מטיל על בעל השליטה או בעל מניות הנמצא בעמדת כוח, אשר ביכולתו להשפיע על החברה ומהלכיה, את החובה לנהוג בהגינות כלפי החברה ("חובת ההגינות").

חוק החברות מוסיף וקבע כי הפרה של אחת החובות הנ"ל בידי בעל מניות דינה כהפרת חוזה ובעל המניות הנפגע או החברה, בהתאמה, רשאים לתבוע את בעל המניות המפר, על פי דיני החוזים.

אף על פי שבמקרים רבים מפר בעל מניות את שלושת החובות גם יחד, מדובר בשלוש חובות שונות, הנבדלות זו מזו. בת"א 2290/07סלע ואח' נ' ארבל ואח'[פורסם בנבו](12.1.2012) עסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בשאלת הפרתן של החובות השונות בידי בעל מניות בחברה פרטית, אשר ניצל את כוחו לרעה ובכך פגע בבעל מניות אחר - שותפו העסקי. בית המשפט פסק כי ככל שעסקינן בחברה קטנה שהיא "מעין-שותפות" ובין הצדדים חלים יחסי אמון הדדיים, על כל אחד מעלי המניות חלה חובת אמון והגינות "מוגברת" כלפי יתר שותפיו העסקיים.

פסק הדין בעניין סלע

טומי סלע (להלן- "סלע") וניסים ארבל (להלן- "ארבל") מחזיקים מזה שנים רבות בחברת באולינג סנטר (ירושלים) בע"מ (להלן- "החברה"), המפעילה אולם באולינג בירושלים, בחלקים שווים- חמישים אחוזים כל אחד ומכהנים כשני הדירקטורים היחידים של החברה. במהלך שנת 2007, הקים ארבל חברה נוספת, במסגרתה פתח אולם באולינג חדש ומתחרה, כמה מאות מטרים מהאולם הקודם.

סלע סבר כי אסור היה לארבל, כבעל מניות ודירקטור בחברה להקים חברה חדשה המתחרה בעסקיה וגם אם הדבר מותר, לכאורה, הרי שאופן התנהלותו של ארבל פסול, שכן עשה שימוש בעובדי החברה ונכסיה על-מנת לקדם את עסקו החדש וכן ניצל לרעה את מעמדו כדירקטור בחברה על-מנת להביא לכישלונה מבפנים. ארבל, מאידך, כפר במעשים שייחס לו סלע וסבר כי הצדק עמו היות והצדדים בחרו שלא להגביל אחד את השני מלקיים פעולות עסקיות, לרבות בענף אולמות הבאולינג, שלא האחד עם השני וכך נהגו בפועל שנים רבות, כאשר הקימו בנפרד זה מזה אולמות באולינג במקומות שונים ברחבי הארץ. לטענתו, הוא אינו חב בחובת אמונים כלפי סלע וגם אילו הוא חב לו בחובת אמונים, הרי שהסכסוך רב השנים בין השניים מורה על צמצום היקפה של חובה זו ולפיכך, לא הפר אותה במעשיו ולא ניצל הזדמנויות עסקיות של החברה.

סלע פנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ופתח בשני הליכים מקבילים- תביעה אישית כנגד ארבל וכן בקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת בשם החברה כנגד ארבל.[1] בקשה זו האחרונה נדחתה בידי בית המשפט אשר פסק כי הצדדים הסכימו ביניהם כי כל אחד מהם יהיה רשאי להקים אולם באולינג נפרד באופן עצמאי, מבלי שהגבילו עצמם בהקשר זה לאזור גיאוגרפי כזה או אחר ולפיכך, פתיחת האולם החדש לא היוותה הפרה של חובת האמון של ארבל כלפי החברה. כן נפסק כי ארבל לא ניצל הזדמנות עסקית של החברה וכי לא הוכח שקיימת תחרות, לא כל שכן תחרות בלתי הוגנת, בין עסקו החדש לבין החברה. סלע לא הגיש ערעור על דחיית הבקשה ועל-כן הצטמצם הדיון לתביעתו האישית של סלע נגד ארבל.

בתביעתו האישית של סלע- ת"א 2290/07סלע ואח' נ' ארבל ואח' [פורסם בנבו](12.1.2012), פסקה כבוד השופטת רות רונן מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי חובת ההגינות מכוח סעיף 193 לחוק החברות, הינה המקבילה של "חובת האמון", החלה על הדירקטורים כלפי החברה, בהקשר של בעלי המניות. כלומר, מדובר בחובה "מוגברת" המוטלת על בעל מניות, לפעול בהגינות, אך רק כלפי החברה. לפיכך, הכלל הוא שבין בעלי המניות לבין עצמם חלות רק החובה לנהוג בתום-לב, על פי סעיף 192(א) לחוק, שהינה חובה בדרגה "נמוכה" יותר  מחובת ההגינות וכן איסור הקפוח -החובה שלא לקפח האחד את השני, על פי סעיף 192(ב) לחוק.

 זה מכבר נקבע בפסיקת בתי המשפט כי משמעותה של חובת תום הלב הינה החובה לנהוג ביושר עם הצד השני, או במילים אחרות "אדם לאדם- כאדם" ואילו חובת האמון (או ההגינות) הינה "חובה מוגברת", אשר על החב בה להעדיף את האינטרס של הזולת אף על פני טובתו האישית- "אדם לאדם, כמלאך". יחד עם זאת, השופטת רונן הוסיפה ופסקה כי מאחר ובעניינו מדובר בחברה פרטית המורכבת משני בעלי מניות בלבד, שהם גם הדירקטורים ובעלי זכויות החתימה היחידים בחברה, ובמשך שנים התנהלו עסקיהם על בסיס יחסי אמון ובניהול משותף, הרי שמדובר ב"מעין שותפות" ועל כן מתקיימים בין הצדדים "יחסי נאמנות המחייבים כנות שלמה והתגלות מוחלטת". דהיינו, במקרים כגון דא, בהם עסקינן בחברה פרטית שהיא "מעין שותפות" חלה על הצדדים חובה "מוגברת"- חובת אמונים והגינות, זה כלפי זה, בדומה לשותפים המתאגדים במסגרת של "שותפות". נוסף על כך, פגיעה בציפייתו של בעל מניות לניהול משותף בחברה מעין זו, מהווה "קיפוח" על פי סעיף 192(ב) לחוק החברות.

לגופו של עניין מצאה כבוד השופטת רונן, על פי חומר הראיות שהונח בפניה, כי ארבל שידל את עובדי החברה לעבור לעסקו החדש וכן הביא לקיפאון ושיתוק בעסקי החברה ופגע בה, במטרה להכשילה. התנהגות זו, קבעה כבוד השופטת רונן, אינה עולה בקנה אחד עם איסור הקיפוח  וחובת תום הלב החלים על ארבל ומקל וחומר עם חובות האמון וההגינות הנדרשות ממנו כבעל מניות - 'שותף' בחברה שהיא "מעין שותפות". משכך המשיכה כבוד השופטת רונן לדון בפגיעתו של ארבל בסלע על פי דיני החוזים ועל פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 ופסקה לטובתו של זה האחרון פיצוי בסך של כ-750 אלף שקלים.  

הנה כי כן, כאשר שני צדדים או יותר בוחרים לאחד כוחות ולהקים עסק משותף, בין אם יתאגדו כחברה ובין אם יתאגדו כשותפות, בין אם יקבעו ביניהם תניה בהסכם האוסרת על תחרות ופעילות בניגוד אינטרסים אחד מול שני ובין אם לאו, הרי שבסופו של יום, טיבם של יחסי הצדדים בפועל בא לידי ביטוי גם בהיקפן של החובות המשפטיות החלות עליהם זה כלפי זה.

דהיינו, בית המשפט מסתכל על גופם של דברים ומהותם בבוחנו את חובותיהם ההדדיות של בעלי המניות. ככל שיחסי בעלי המניות השותפים העסקיים מושתתים על יחסי אמון הדדי וככל שציפו יותר האחד מהשני לכנות וליושרה, הרי שגם החובה המשפטית שתחול עליהם, זה כלפי זה, תהא "מוגברת" בהתאם. ודוק, מפסה"ד בעניין סלע עולה  כי "חובה מוגברת" זו, יתכן כי תהא חזקה ותגביל את פעילות בעלי המניות, אף מעבר לחובתם כלפי החברה ואף מקום בו תביעה נגזרת, המוגשת בשם בחברה, תדחה בידי בית המשפט.