צפה עכשיו בהרצאה: "הוגשה נגדכם תביעה משפטית? מה ניתן לעשות ? עו"ד משה כאהן"
הכלל הידוע בדיני חברות, קובע כי פעולות של אוֹרְגַני החברה, ייחשבו לפעולות התאגיד עצמו. אורגני החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנכ"ל וכל מי שעל פי דין, או על פי תקנון החברה, רואים את פעולתו כפעולת החברה. על פי החוק, פעולותיו וכוונותיו של אורגן הן פעולותיה וכוונותיה של החברה[1]. לדוגמא, כאשר מנכ"ל החברה מנהל משא ומתן לקראת חתימה על הסכם, או חותם הסכם בשמה של החברה. תוצאות המשא ומתן או ההסכם שנחתם, לטוב או לרע, יחולו על החברה, ויחייבו אותה. כלל זה מוכר גם כ"תורת האורגנים".
נשאלת השאלה, האם תורת האורגנים, המהווה בסיס להטלת אחריות משפטית על חברה בשל מעשי אורגניה, "מחסנת" את האורגן מאחריות אישית למעשיו? לכאורה היינו מצפים כי התשובה לכך תהיה חיובית, שהרי האורגן פעל מטעם ולמען החברה בה הוא פועל. עם זאת, סקירת הדין, מלמדת כי בנסיבות מסוימות, האורגן יישא באחריות אישית בדיני החוזים ובדיני הנזיקין למעשיו, גם אם פעל מטעם ולמען החברה בה הוא מכהן כנושא במשרה.
אחריות החברה ואחריות נושא המשרה
הכלל שנקבע בהלכה לגבי אחריותם של נושאי משרה להפרת הסכם קובע, כי הפרת החובה לנהוג בתום לב בביצוע חיובים חוזיים, כמוה כהפרת חוזה, וככזו מטילה היא חבות על החברה, ולא על נושאי המשרה בה, שכן החברה היא הצד לחוזה, בעוד שנושא המשרה אך ורק חתם על ההסכם מטעמה של החברה[2]. הלכה זו יושמה גם לגבי ניהול המשא ומתן לקראת כריתת הסכם. בהקשר זה נקבע כי לא בכל מקרה בו ימצא כי תאגיד אחראי לניהול משא ומתן שלא בתום לב, תתחייב הטלת אחריות אישית על נושא המשרה בתאגיד, כלפי צד ג'.
עם זאת, על מנת שתוטל אחריות אישית על נושא משרה בחברה, לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב במהלך המשא ומתן, אלא שיש להוכיח, כי על נושא המשרה רובץ אשם אישי למעשים ולמחדלים, המהווים עוולה או הפרת חובה חוקית בפני עצמה[3]. כלומר, נושא משרה בחברה יישא באחריות אישית רק אם בהתנהלותו מתקיימים כל היסודות הנדרשים לגיבוש אחריות על פי דיני הנזיקין, החוזים, או כל דין אחר.
תורת האורגנים, אם כן, נועדה לייחס אחריות לחברה בשמה פועל נושא המשרה, אולם אין משמעות הדבר, כי תורת האורגנים "מחסנת" את נושא המשרה מאחריות למעשיו. בהחלט ייתכן מצב בו נושא המשרה יישא באחריות למעשיו, בנוסף לאחריות בה תישא החברה שאותה הוא מיצג.
אחריותו האישית של נושא המשרה
בעניין ל.א.ד.נ אחזקות בע"מ נ' דורון שחר ואח'[4], נדונה שאלת אחריותם האישית של נושאי משרה בחברה, בנוסף לאחריותה של החברה בגין מעשים אלו.
בפרשה זו, החזיקו דורון שחר ורם קמחי (להלן:"נושאי המשרה") באחוזים שווים בשתי חברות: חברת "ווילי דוג שירותי מזון בע"מ", וחברת "ווילי דוג ישראל בע"מ" (להלן: "קבוצת ווילידוג", "הקבוצה"). קבוצת ווילידוג החזיקה בזכות הבלעדית להפעלת עגלות לממכר נקניקיות ושתייה של המותג הקנדי "ווילי דוג". הקבוצה הקימה רשת מכירה בפריסה ארצית, ואף נבחרה על ידי משרד הביטחון להפעיל שקמיות בבסיסי צה"ל. במהלך שנת 2006, התוודע המשקיע אבי גריידי (להלן: "גריידי") להצלחת קבוצת ווילידוג, ולאחר בדיקה כלכלית שערך בעניינה, פנה לנושאי המשרה בקבוצה אשר היוו, כאמור, גם בעלי השליטה בה, במטרה להשקיע בה באמצעות קבוצת משקיעים שהתארגנה בראשותו, במסגרת חברת ל.א.ד.נ בע"מ. לאחר משא ומתן שנערך בין הקבוצה לגריידי, נקבע בזכרון דברים שנערך בין הצדדים, ולאחר מכן בהסכם שנכרת במהלך חודש מאי 2007, כי חברת ל.א.ד.נ בע"מ, תשקיע בקבוצה סכום של 600,000$, תמורת 50% ממניותיה. עוד נקבע בין הצדדים, בין היתר, כי גריידי יכהן כסמנכ"ל הכספים בקבוצה, דורון שחר יכהן כמנכ"ל החברה ורם קמחי כסמנכ"ל.
במהלך חודשים יולי-אוגוסט 2007, מספר חודשים לאחר ששיתוף הפעולה בין הצדדים יצא לדרך, עלו יחסי הצדדים על שרטון. לטענת התובעים, במסגרת תפקידו, גילה גריידי כי נושאי המשרה בקבוצה משכו באמצעות כרטיסי האשראי של הקבוצה, סכום של 605,290 ₪, שלא למטרות הקבוצה. אי לכך, הופסקה מיידית הזרמת הכספים על-ידי חברת ל.א.ד.נ. בע"מ.
בהמשך, הפסיקו נושאי המשרה בקבוצה את פעילותו של גריידי כסמנכ"ל כספים, והחליפו את מנעולי הדלתות על מנת למנוע מגריידי מלהיכנס למבני הקבוצה. לאחר מכן, ביום 20.9.2007, נשלח לגריידי מכתב מטעם הקבוצה, לפיו ההסכם שנכרת בין הצדדים בוטל כדין והוא חסר כל תוקף מחייב.
אי לכך, הגישו חברת ל.א.ד.נ בע"מ וגריידי (להלן: "התובעים") לבית משפט השלום בתל-אביב, תביעה להשבת סכום השקעתם בקבוצה, הן מהקבוצה והן מנושאי המשרה באופן אישי.
בית משפט השלום קיבל את טענת התובעים, לפיה נושאי המשרה אכן משכו את סכום הכסף, ובכך הפרו את ההסכם. כמו כן, נקבע ע"י בית המשפט, כי בנוסף להפרתם את ההסכם, נושאי המשרה ביטלו בעצמם את הסכם ההשקעה הן בהתנהגותם על ידי כך שהדיחו את גריידי מתפקידו כסמנכ"ל כספים, והן באמצעות מכתב הביטול אותו שלחו בחודש מאי 2007.
משבוטל ההסכם, קבע בית המשפט, כי חלה על הצדדים חובת השבה, במסגרתה על הקבוצה להשיב לתובעים את כספי השקעתם בתוספת ריבית מיום ביטול ההסכם, כנגד השבת המניות הקבוצה לידי נושאי המשרה בה. בשלב זה, נפנה בית המשפט לבחון האם יש מקום להטיל חבות אישית לעניין השבת הסכומים גם על נושאי המשרה בקבוצה.
כנגד הטלת האחריות אחריות אישית עליהם, טענו נושאי המשרה, כי הסכם ההשקעה נחתם בין התובעים לקבוצת ווילידוג ולא עמם באופן אישי, ומשכך, אין להטיל עליהם אחריות. ברם, בית המשפט מצא, כי למרות שקבוצת ווילידוג היא החתומה על ההסכם, במהותו, ככל הסכם השקעה תמורת מניות, ההסכם נכרת עם בעלי מניות הקבוצה. החלטת בית המשפט נבעה מכך שההסכם המסוים עליו חתמו הצדדים, משפיע באופן מהותי על החזקותיהם של בעלי המניות בקבוצה משום שהוא מדלל את החזקותיהם באופן משמעותי, ולכן נדרשת הסכמתם לכך. מכאן, שמבחינה מהותית, העסקה נכרתה בין גריידי והמשקיעים אותם ייצג, ובין הקבוצה ובעליה, אשר תפקדו כבעלי שליטה וכנושאי המשרה בה. משכך, חובת ההשבה חלה גם עליהם, באופן אישי.
בנוסף, בית המשפט קבע, כי יש לחייב את נושאי המשרה בהשבת כספי ההשקעה באופן אישי, הואיל ובמעשיהם הם מילאו את היסודות הדרושים לגיבוש אחריות עליהם במסגרת עוולת הרשלנות. נקבע כי ככאלה, הפרו נושאי המשרה את חובת הזהירות החלה עליהם כאורגנים של הקבוצה- מנכ"ל וסמנכ"ל, כלפי המשקיעים, בכך שבהיותם אורגנים של הקבוצה, אישרו את משיכת הכספים לצרכיהם האישיים, וזאת חרף מצבה הכלכלי הלא יציב של הקבוצה, עובדה שנלמדה מכך שהקבוצה נטלה הלוואות חוץ בנקאיות על מנת לממן את פעילותה השוטפת. מכאן שהתרשלו בתפקידם כנושאי משרה האחראיים לקבוצה. כמו כן, נקבע כי משיכות הכספים למטרות אישיות של נושאי המשרה היוו אף מקור לחבות אישית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן נושאי המשרה משכו כספים מהחברה על מנת לסלק חובות אישיים שלהם עבור הלוואות חוץ בנקאיות אותן נטלו.
משכך, חייב בית המשפט את נושאי המשרה בנוסף לחברה, ביחד ולחוד, להשיב לתובעים את הסכום אותו השקיעו בקבוצה, בתוספת ריבית והצמדה, החל מיום ביטול ההסכם.
סיכום ומסקנות
הכלל בדיני החברות לפיו מעשיו של נושא משרה בחברה יחשבו כמעשי החברה עצמה, נועד לאפשר לייחס לתאגיד פעולות שנעשו על ידי נושאי המשרה בו.
בעניין ל.א.ד.נ אחזקות בע"מ נ' דורון שחר ואח', בית המשפט יישם תחילה את העיקרון העומד מאחורי תורת האורגנים והטיל בראש ובראשונה אחריות על החברה. לאחר מכן, בית המשפט בחן האם ניתן יהיה להטיל אחריות על נושאי המשרה. במסגרת בחינה זו, מצא בית המשפט שלושה מקורות שונים להטלת אחריות משפטית על הנתבעים: האחת היא אחריות חוזית רגילה, משנקבע על דרך הפרשנות כי נושאי המשרה היו צד בפועל להסכם ההשקעה. שני המקורות הנוספים לאחריותם של נושאי המשרה, התבססו על היותם אורגנים של החברה, אשר במהלך התנהלותם קיימו את כל היסודות הנדרשים לגיבוש אחריות על פי דיני הנזיקין (במסגרת עוולת הרשלנות) או על פי כל דין אחר (עשיית עושר שלא במשפט).
מיישום זה של בית המשפט, ניתן להווכח, כי תורת האורגנים אינה מקנה כל חסינות לנושא המשרה, מקום שזה ביצע עוולה באופן אישי. כלומר, עצם העובדה שהחברה תישא באחריות למעשיו של נושא המשרה, אינה מוציאה את אחריותו, אלא רק נוספת אליה.
