תניית שימור בעלות, הינה הוראה הנפוצה בהסכמים בין ספקים לרוכשים, לפיה הבעלות על הסחורה נשארת בידי הספק, עד שרוכש הסחורה ישלם עליה במלואה, בעוד שהרוכש הוא המחזיק בסחורה בפועל. במונחי מסחר, תניית שימור בעלות מהווה את הבסיס להסכמי הקונסיגנציה. הבסיס החוקי להסכמים אלו מצוי בסעיף 33 לחוק המכר[1], הקובע כי הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אלא אם הצדדים התנו על כך. בדרך כלל בהסכמים אלו, המוכר מספק את הסחורה לרוכש ומקבל את התשלום בגין הסחורה לאחר שהרוכש ימכור אותה לצרכן. עד לרגע התשלום של הרוכש לספק, הבעלות בסחורה נותרת של הספק. פעילות עסקית זו הינה נפוצה ביותר, שאחד מיתרונותיה הוא הקצאת מעין "אשראי עסקי" לקמעונאים על ידי הספק.
ברם, לעיתים, בסוג עסקה זה, נשקף סיכון מסוים לסָפּק, במצבים בהם רוכש הסחורה והמחזיק בה, נעשה לחדל פירעון. בעת חדלות פירעון, ככלל, מלאי העסק ממומש על ידי מפרק/כונס הנכסים, לצורך פירעון חובות העסק. בדרך כלל הנושים המובטחים, הם בעלי קדימות על פני נושים אחרים, ובכלל זה, גם על פני ספקי העסק. מכאן, שעל ספק המוכר את סחורתו על דרך של קונסיגנציה, לפעול בהתאם לדרישות הדין, על-מנת שהסחורה שאותה הוא מספק, לא תיתפס כמלאי של העסק הניתן למימוש על ידי המפרק/כונס הנכסים.
בתי המשפט נוקטים בחשדנות כלפי עסקאות קונסיגנציה, הואיל ובמספר מקרים לא מבוטל, נמצא כי הצדדים עשו שימוש בכלי של תנית שימור בעלות, בכדי להסוות עסקאות שעבוד נכסים כערובה לחיוב. לפי הדין יש לרשום עסקאות שיעבוד אצל רשם החברות. לכן, נקבע בהלכה, כי על-מנת שעסקת קונסיגנציה תחשב ככזו, כך שבעת חדלות פירעון, הסחורה תיתפס בבעלות הספק ולא כמלאי העסק המהווה חלק מקופת כינוס הנכסים או קופת הפירוק, יש לרשום את העסקה אצל רשם החברות[2]. בהעדר רישום כאמור, עסקת קונסיגנציה תהווה עסקת משכון מוסווית, הבאה להתנות שלא כדין על סדרי הנשייה הקבועים בחוק. במקרה כזה, יאשר בית המשפט את השארת המלאי בקופת הכינוס או הפירוק, לטובת נושי העסק. דרישת ההלכה לרישום עסקאות הקונסיגנציה הביאה לתמורות משמעותיות במציאות העסקית היום-יומית, בכך שצומצם השימוש בעסקאות קונסיגנציה. דבר זה הוביל לפגיעה מהותית באשראי של עסקים רבים. בחלוף כעשור, ביטל בית המשפט העליון את ההלכה המחייבת את רישומן של עסקאות הקונסיגנציה, וביטל את דרישת הרישום. עם זאת, גישת בתי המשפט החשדנית כלפי עסקאות אלו נותרה בעינה. נקבע כי בית המשפט יבחן בכל מקרה ומקרה הנדונים לפניו, האם העסקה היא עסקת קונסיגנציה אמיתית. לשם כך ייעזר בית המשפט בשני מבחנים: במבחן הראשון, יבחן בית המשפט את ההסכם בין הצדדים ויבדוק האם התגבשה בין הצדדים הסכמה אמיתי בדבר תניית שימור הבעלות. במבחן השני יבחן בית המשפט את ההיגיון הכלכלי של העסקה, על פי ההסכם והנסיבות החיצוניות לו, מבחינת התנהלות הצדדים, על מנת לבדוק האם העסקה היא עסקת משכון, כלומר, שיעבוד נכס שלא נרשמה כדין[3].
שינוי ההלכה כאמור, השיב את השימוש הנרחב בתניות שימור בעלות. ספקים רבים עושים שימוש בתניה זו, גם בהעדר הסכם כתוב ומסודר עם רוכשי הסחורה כך למשל, בהסכמה בעל-פה, או על-ידי רישום תניית שימור הבעלות על החשבוניות, או על תעודות המשלוח וכדומה.
הלכה חדשה של בית המשפט העליון, שנקבעה בפסק הדין ע"א 46/11 ויטה פרי גליל (החדשה) בע"מ נ' עו"ד חנית נוב, כונסת נכסים, הביאה לחידוש נוסף, בדבר אופן יישום תניית שימור בעלות.
בפרשה זו, המערערת הינה תאגיד שסיפק סחורה לחברת מזון. לאחר כחודשיים, משנקלעה חברת המזון לחדלות פירעון, מונתה לה כונסת נכסים, על מנת לממש את נכסיה בכדי לפרוע את חובותיה לנושים. הסחורה אותה סיפק הספק לחברת המזון, נכללה על ידי כונסת הנכסים במצבת הנכסים, כמלאי הניתן למימוש, לטובת פירעון חובות החברה. משכך, פנה הספק לבית המשפט, על מנת שיורה כי הסחורה שסיפק הספק לחברת המזון, הינה בבעלות הספק ואינה נכס המהווה חלק מקופת הכינוס של חברת המזון. זאת, נוכח תניית שימור הבעלות שסוכם לגביה בעל-פה בין מנהלי הספק למנהלי חברת המזון ושנרשמה על גבי תעודות המשלוח שנשלחו ונחתמו על ידי בעלי תפקידים שונים בחברת המזון. מנגד, כונסת הנכסים טענה, כי הספק וחברת המזון נקשרו ביניהם בהסכם אספקה ארוך טווח ורחב היקף. ככזה, היה על הצדדים לציין את תניית שימור הבעלות בגלוי בהסכם ההתקשרות ביניהם ומשלא עשו כן, לא ניתן להעדיף את זכות הספק לבעלות על הסחורה, על פני נושי החברה האחרים, וזאת בהתחשב בסדר נשיית חובות החברה, הקבוע בדין. זאת ועוד, החשבוניות שניפק הספק לחברת המזון הן חשבוניות סטנדרטיות, שנחתמו על ידי מקבלי הסחורה במחסן חברת המזון, ולא על-ידי מנהלי החברה או מורשי החתימה שלה. מכאן, שאין לראות בחתימתם על החשבוניות, כהסכמה לתניית שימור הבעלות, אלא כאישור לקבלת הסחורה על חברת המזון בלבד.
בית המשפט העליון קבע כי חופש החוזים, משתרע גם על צורת החוזה והסכמים שבעל-פה הינם הסכמים תקפים לכל דבר ועניין. עסקת הקונסיגנציה אינה חריג לכך. ברם, בעניינם של הסכמי קונסיגנציה נקבע, כי יש לעמוד על ההבחנה בין מצב בו קיימת מערכת מסחרית מתמשכת וארוכת טווח שבמסגרתה מתבצעות בין הצדדים לה, עסקאות מכר רבות באופן "שוטף", לעומת מערכת יחסים מסחרית שאינה מתמשכת, בעלת אופי מזדמן, בה מתקיים היקף עסקאות נמוך יחסית. ביחס למערכת היחסים המסחרית המתמשכת נקבע כי
"כאשר מדובר במערכת יחסים מסחרית ארוכת טווח, ראוי שהצדדים יעלו את תניית שימור הבעלות על הכתב בהסכם מסודר ביניהם, ולא יסתפקו בהסכמה בעל פה או באיזכורה של התניה על גבי חשבוניות או תעודות משלוח"
יודגש עם זאת, כי בית המשפט נמנע מלקבוע את החובה המפורשת על הצדדים למערכת יחסים מסחרית מתמשכת, לציין בהסכם ביניהם במפורש את תניית שימור הבעלות הואיל ויש בכך לצמצמם שלא לצורך בחופש החוזים. עם זאת, נקבע כי במסגרת היריבות שבין מוכר הסחורה לבין נושי הרוכש בהליך של חדלות פירעון, העלאת תניית שימור הבעלות במפורש בהסכם מסודר ונפרד, תהווה ראיה בעלת משקל נכבד לחיזוק טענת המוכר בדבר בעלותו בסחורה. העדרו של הסכם כאמור, מחליש משמעותית את טענת המוכר לשימור הבעלות.
אי לכך, דחה בית המשפט את טענות הספק, הואיל ובינו לבין חברת המזון, התקיימה מערכת יחסים מסחרית מתמשכת. לפיכך היה ראוי להעלות את ההסכמה בדבר שימור הבעלות בסחורה העל הכתב ובהסכם מסודר, ולא ניתן היה להספק בציון תנייה זו על גבי חשבוניות החברה או תעודות המשלוח, הואיל ובאופן בו הדבר נעשה במקרה דנן, לא ניתן להוכיח כי מדובר בעסקת קונסיגנציה אמיתית, שלא נועדה לגרוע את מלאי החברה, ממצבת הנכסים השייכת לקופת הכינוס.
סיכום
פרשת קידוחי הצפון חוללה שינוי בנוף העסקי. כתוצאה מפסיקת בית המשפט העליון בפרשת קידוחי הצפון, הושבו הסכמי הקונסיגנציה ל"נוף" העסקי והשימוש בתניית שימור הבעלות, שב להיות נפוץ. בפרשת ויטה פרי גליל, בית המשפט העליון לא שינה את ההלכה ביחס ללגיטימיות תניית שימור הבעלות, אולם קביעתו התמקדה בהתנהלות הצדדים הנכונה במסגרת הסכמי קונסיגנציה, על-מנת למנוע ולצמצם גדרי מחלוקת בין ספקי סחורה, לבין נושי העסק. בשל כך נקבע כי במצבים של מערכת יחסים עסקית מתמשכת, על הצדדים לציין את תנית שימור הבעלות בכתב, במפורש, במסגרתו של הסכם מסודר ולא רק על-גבי חשבוניות או תעודות משלוח.
יודגש עם זאת, כי בחינת ההסכם בין הצדדים הינו אך מבחן אחד מתוך שניים, במסגרת בחינת בית המשפט האם מדובר בעסקת קונסיגנציה אמיתית, או שמא מדובר בעסקת משכון מוסווית. במסגרת זו, ההלכה קבעה מבחנים נוספים לבחינת הגיון הכלכלי- מסחרי של העסקה, שבנוסף לקיום הסכם קונסיגנציה בכתב, ביכולתן ללמד את בית המשפט כי הצדדים התכוונו לקיים ביניהם הסכם קונסיגנציה אמיתי, באופן הנלמד מהתנהלות הצדדים בפועל. כך למשל, בחינת אמצעי הפיקוח והמעקב מצד המוכר אחר הסחורה אותה סיפק המוכר לרוכש, בחינת קיומם של מנגנונים המגבילים את עירוב הסחורה עם יתר נכסי הרוכש בטרם שולמה התמורה עבורה ויישומם בפועל, בחינת אופן רישום הסחורה בספרי הרוכש ורישום הקבלות הנגדיות שהתקבלו על ידיו וכדומה.
כפי שנוכחנו בעניין ויטה פרי גליל (החדשה) בע"מ נ' עו"ד חנית נוב, כונסת נכסים, על הצדדים להסכמי קונסיגנציה, ובכלל, לבטא את רצונם בהסכם ביניהם בצורה נכונה ומפורשת, ולהתנהל על פי ההסכם בחיי המציאות. התנהלות נכונה ועקבית, תמנע מהצדדים תסבוכות משפטיות והפסדים מיותרים, כפי שנגרם לספק, במקרה זה.
