צפה עכשיו בראיון: "האם מעסיק יכול לאכוף על עובד התחייבות לאי תחרות? עו"ד משה כאהן"
סעיף 6 לחוק העוולות המסחריות, תשנ"ט-1999 קובע כי "לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר". סעיף 5 לחוק העוולות המסחריות מגדיר מהו סוד מסחרי- "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
גזל סוד מסחרי הינו עוולה נזיקית, לפי סעיף 11 לחוק העוולות המסחריות.
לא אחת נתקלים צדדים לשותפות עסקית, בין בחברה משותפת בין בשותפות, אשר באה לסיומה, בשאלה האם רשימת הלקוחות או הספקים מהווה "סוד מסחרי", הראוי להגנתו של חוק העוולות המסחריות? והאם ביכולתו של אחד הצדדים לכפות על משנהו, אשר עתה עשוי להתחרות בו, שלא להתקשר עם לקוחות או ספקים, אליהם נחשף במהלך שיתוף הפעולה העסקי?
סיגמה הינה חברה, אשר עסקה ביבוא ובשיווק של רכיבים אלקטרוניים בישראל. מניותיה נחלקו בצורה שווה בין שני בעלי-מניות- חברת אינטגרה בשליטת ישראל הבר (שניהם יחד, להלן- "אינטגרה") וחברת מרבור בשליטת מרדכי בטאן (שניהם יחד, להלן- "מרבור").
במהלך פעילותה העסקית, צברה סיגמה חוב בסך של 450,000 דולר לאינטגרה, בגין מוצרים שזו האחרונה סיפקה לה. הסדרת תשלום החוב בידי הצדדים התגלגלה לכדי סכסוך בין אינטגרה ומרבור, אשר בסופו נכפה על זו האחרונה (מרבור) להעביר לאינטגרה את חלקה בחברת סיגמה, בהתאם להסכם שנערך ביניהן.
בהמשך לכך, פנתה אינטגרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה לחייב את מרבור למסור לידיה גם את כל הרכוש של סיגמה שבבעלותה (מסמכים, מחשבים, רשומות וכו') וכן דרשה מבית המשפט: (א) צו קבוע האוסר על מרבור (או מי מטעמה) להתחרות בעסקיה של סיגמה או לנצל הזדמנויות עסקיות שלה; ו-(ב) לעשות שימוש במאגר הלקוחות והספקים שלה. במסגרת זו טענה כי בטאן (בעליה של מרבור) התקשר עם חברה מתחרה של סיגמה והתחייב להעביר את פעילותה של סיגמה אליה ואגב כך הקים חברה חדשה בשם "סיגמה מ.ב" במטרה להטעות את לקוחותיה של סיגמה ולנשלה מנכסיה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין הוא רואה בסיס חוקי לאסור על מרבור להתחרות בסיגמה, כל עוד תחרות זו תיעשה במגבלות הדין ומבלי לגרום להטעיית הלקוחות. משכך, בית המשפט המחוזי בת"א לא אסר לחלוטין על מרבור להתחרות בסיגמה, כפי שדרשה אינטגרה, אך כן אסר על מרבור או מי מטעמה "לעשות שימוש במאגר הלקוחות או הספקים של סיגמה".
מרבור הגישה ערעור לבית המשפט העליון, אשר נסב סביב הצו שאסר עליה לעשות שימוש במאגר הלקוחות והספקים של סיגמה. לטענת מרבור, בית המשפט המחוזי כלל לא דן בסוגיות הצריכות הכרעה, "וממילא לא הובררה משמעותן המסחרית הייחודית של רשימת הספקים והלקוחות הנדונה ולא הוכח כי רשימה זו עולה כדי סוד מסחרי או כי המערערים עשו בה שימוש שלא כדין." כמו כן, טענה מרבור כי משמעותו המעשית של הצו האמור הינה הגבלת עיסוקו של בטאן בתחום המקצועי שבו עסק לאורך זמן בניגוד לקביעתו של בית המשפט עצמו, כי אין כל "בסיס חוקי לאסור על מרבור להתחרות בסיגמה". אינטרה, לעומת זאת, טענה כי מאגר הלקוחות מהווה חלק מרכושה הפרטי של סיגמה וכי "הסעד [שניתן] מוצדק ביתר שאת משהוכח כי בטאן הקים חברה מתחרה אליה הבריח את כל פעילותה העסקית ונכסיה [של סיגמה] ובכך ביקש לחסלה."
בית המשפט העליון, מפי השופטת אסתר חיות, פסק כי הלכה פסוקה וידועה היא שלאור חשיבותם של חופש העיסוק והאינטרס הציבורי בקידום תחרות חופשית, אין די באינטרס שיש לבעל דין במניעת התחרות, על-מנת להצדיקה. לגופם של דברים, בית המשפט העליון סבר שבית המשפט המחוזי לא הצביע על הבסיס החוקי למניעה זו ובין הצדדים לא נכרת כל הסכם העוסק בהגבלת התחרות האחד בשני. כמו-כן, הוסיף בית המשפט וציין כי הצו הקבוע שנתן בית המשפט המחוזי, הלכה למעשה, כמוהו כמתן זיכיון התקשרות בלעדית לסיגמה עם אותם ספקים ולקוחות, מבלי לשמוע עמדתם בנדון.
משכך, פנה בית המשפט העליון להתמודדות עם טענת אינטגרה כי מאגר הלקוחות הינו "רכושה הפרטי". בית המשפט העליון פסק כי באופן עקרוני הלכה היא שרשימת לקוחות או ספקים עשויה להיחשב כסוד מסחרי. אולם, בכדי שתזכה אינטגרה להגנת דיני הקניין הרוחני עליה להוכיח תחילה כי המאגר דנן עולה כדי "סוד מסחרי", על פי תנאי חוק העוולות המסחריות ועל-כן הינו ראוי להגנה. לפיכך, אין די שמדובר במידע עסקי בעל ערך כלכלי, אלא נדרש להוכיח כי עסקינן במידע סודי, ב"מידת סודיות מספקת", אשר סיגמה נקטה במאמצים סבירים לשמור על סודיותו ולא ניתן בנקל לגלותו. כמו-כן, הוסיף בית המשפט העליון וציין כי אין להעניק צו כללי וקבוע מעין זה, אלא מן הראוי להגדירו מראש ללקוחות ספציפיים ולהגבילו לזמן תחום. על-כן, בית המשפט העליון קיבל את הערעור והחזיר את הדיון בפרשה לפתחו של בית המשפט המחוזי. כמו-כן, פסק ביהמ"ש העליון כי עד מתן פסה"ד הסופי, הצו שנתן בית המשפט המחוזי מבוטל ומרבור תהא רשאית להתקשר עם כל ספק או לקוח, כפי העולה על רוחה.
בית המשפט המחוזי בת"א, בשבתו בשנית בעניין פרשת סיגמה,[2] נדרש לשאלה מהי "מידת הסודיות המספקת", אשר הופכת את המידע העסקי- רשימת הלקוחות והספקים- לסוד מסחרי. לשיטתו, "לצורך מתן הגנה למידע – אין דרישה לסודיות מוחלטת, אלא לסודיות יחסית. כך, למשל, נקבע כי העובדה שהמידע ידוע לחלק מן העובדים בחברה איננה שוללת את היותו 'סודי'. לעומת זאת, פרסום המידע באינטרנט מאפשר נגישות קלה למידע לכל דכפין, באופן השולל את היותו 'סוד מסחרי'."
כמו-כן, נדרש בית המשפט לשאלה מהם אותם "אמצעים סבירים" בהם על בעל המידע העסקי לנקוט במטרה למנוע את גילויו, ומהי משמעות הביטוי "מידע שלא ניתן בנקל לגלותו". בעניין זה פסק בית המשפט כי מידע שניתן לגלותו בנקל באמצעים פסולים לא יפסל מלהיות "סוד מסחרי" ולא תשמע הטענה כי בעל המידע לא נקט באמצעים סבירים להגנתו. דהיינו, "הכלל הוא כי מי שנקט אמצעים פסולים לנטילת הסוד, לא יישמע בטענה שהסוד לא היה מוגן דיו" ו"ככל שמעשיו של הנתבע לצורך גילוי הסוד חמורים יותר, כך יירתעו בתי המשפט מלומר שהסוד אינו ראוי להגנה משום שלא ננקטו לגביו אמצעי הגנה מספיקים".
בנוסף על כך, ציין בית המשפט המחוזי כי תנאי נוסף להיותו של מידע עסקי "סוד מסחרי" הינו כי מדובר במידע בעל ערך כלכלי. בהקשר זה הדגיש כי "העובדה שניתן להגיע למידע בדרכים לגיטימיות, אינה שוללת בהכרח את היתרון התחרותי הגלום במידע, וזאת אם ההגעה לאותו מידע דורשת השקעה משמעותית בזמן או במשאבים אחרים". לפיכך, "רשימת ספקים או לקוחות תוכר כסודית רק כאשר היא מחזיקה "ערך מוסף" מלבד קיבוץ שמות הלקוחות או הספקים בענף, בנסיבות בהן הוכח כי נדרש מאמץ מיוחד בגיבושה, ויש יתרון בקבלתה מן המוכן".
לגופו של עניין פסק בית המשפט המחוזי כי אינטגרה לא הניחה תשתית עובדתית מספקת על-מנת להוכיח כי רשימת הלקוחות והספקים של סיגמה הינה סודית, שלא ניתן לגלותה בנקל או שהינה בעלת ערך כלכלי. על-כן ומאחר ולא נקבעה כל הגבלה חוזית על התחרות בין הצדדים, דחה בית המשפט את בקשתה של אינטגרה לצו מניעה.
בהעדר הסכמה בכתבה בין שותפים עסקיים סוגיית הגבלת השימוש במאגר ספקים ולקוחות, אינה פשוטה כלל ועיקר. פסק הדין בעניין סיגמה מלמדנו כי אכן יש להסדיר סוגיה זו בהסכם שבכתב בין השותפים העסקיים מבעוד מועד. כמו-כן, עולה מפסק הדין בעניין סיגמה כי מגמתו של בית המשפט הנה לאזן בין האינטרסים המנוגדים- קניינו הרוחני של בעל המאגר, מחד וחופש העיסוק של משנהו. חשוב לציין כי גם הסכם בכתב האוסר לחלוטין על כל שימוש ברשימת לקוחות וספקים ללא הגבלת זמן או לתקופה ארוכה, אינו צפוי להחזיק מים בבוא היום, בפני בית המשפט ועל-כן, מוטב לכל הנוגעים בדבר לקבוע הסכם מאוזן, אשר לכל הפחות מוגבל למשך זמן סביר.
