צוואה- עריכת צוואה הדדית- עו"ד משה כאהן

מהי צוואה בחוק הישראלי

צוואה היא מסמך משפטי בו אדם מצווה מה ייעשה ברכושו לאחר שילך לעולמו.[1] הזכות לצוות הינה זכות חוקתית בישראל ועל-כן, בעודו בחיים כל אדם רשאי לשנות את צוואתו בכל עת ולערוך כמה צוואות אשר יבקש.[2] כאשר קבע אדם מספר צוואות, המאוחרת ביניהן גוברת.

צפו עכשיו בסרטון רלוונטי לנושא זה

חוק הירושה, תשכ"ה- 1965 מסדיר את סוגיית הירושה והצוואה בדין הישראלי. מבחינה צורנית, החוק מכיר בארבעה סוגים של צוואה: (א) צוואה כתובה שערך המנוח לבדו, כל כולה בכתב ידו (לא מודפסת) וחתומה בכתב ידו; (ב) צוואה כתובה (גם מודפסת) הנערכת בנוכחותם של שני עדים (לרוב, עורכי-דין) המעידים בחתימתם כי כלשונה אכן ציווה המנוח; (ג) עריכת צוואה באמצעות הבעתה, על-ידי המוריש, בפני שופט, הרשם לענייני ירושה בבית-המשפט, חבר בית-דין דתי או נוטריון (אשר מתעד אותה); (ד) צוואה בעל-פה שציווה אדם בעודו על ערש דווי בנוכחותם של שני עדים (במידה ופלוני ציווה בדרך זו ונותר בחייו למעלה מ-30 ימים לאחר מכן הצוואה מתבטלת אוטומטית).

למרות זכותו החוקתית של המצווה, חוק הירושה קובע מספר מצבים בהם מוסמך בית-המשפט לפסול צוואה מאחר ונפל בה פגם. במסגרת זו, לדוגמא, חל איסור מוחלט על היורשים העתידים ליהנות מהצוואה להיות נוכחים בעת עריכתה. כמו-כן, לא אחת מתעוררות טענות לביטול צוואה  בדיעבד היות והמנוח לא היה כשיר משפטית בעת עריכת הצוואה, מחמת מצבו הבריאותי או הנפשי.[3] אדם המבקש להבטיח כי צוואתו תקוים בוודאות בדיוק כפי שציווה רשאי להגיע (בעצמו) ללשכת הרשם לענייני ירושה בבית-המשפט ולהפקיד בידיו את הצוואה. הצוואה נשמרת בכספת הרשם ואיש אינו רשאי להוציאה, מלבד המוריש עצמו, כל עוד הוא עודנו בחייו.

צוואות הדדיות ותיקון מספר 12 לחוק הירושה

לעיתים מבקשים בני זוג לערוך את צוואותיהם כך שיהיו שלובות זו בזו ("צוואות הדדיות"). כך, למשל, מבקשים בני הזוג כי במקרה ואחד מהם ילך לעולמו כל רכושו יועבר לבן הזוג השני ואילו בן הזוג השני יתחייב, בד בבד, כי כשהוא ילך לעולמו גם כן כל רכושו (לרבות הרכוש שקיבל מבן הזוג) יעבור לילדיהם המשותפים. במקרים אלו זכותו החוקתית של בן הזוג שנותר בחיים לאחר מות בן זוגו- לשנות את צוואתו כאוות נפשו ובכל עת מתנגשת עם ההתחייבות שנתן בעבר לבן זוגו המנוח ולעובדה שבן זוגו הסתמך על התחייבות זו בעת שערך את צוואתו.

בתי המשפט בישראל הכירו בהסדר של צוואות הדדיות מקדמת דנא, אולם מאחר והעניין לא הוסדר במפורש בחוק הירושה הישראלי, עמדותיו ודעותיו של בית-המשפט במקרים שונים ובערכאות השונות לא היו אחידות וברורות.[4] במקרים אחדים נפסק כי אין להגביל את זכותו של אדם לשנות את צוואתו[5] ובמקרים אחרים נקבע כי ההגינות מחייב להגן על הסתמכותו של בן-הזוג המנוח, לאור העיקרון המשפטי של תום-הלב.[6]

 על רקע זה חוקק בשנת 2005 תיקון מס' 12 לחוק הירושה. במסגרת זו, החוק מגדיר מהן צוואות הדדיות וקובע כי אין לשנות צוואה הדדית, אלא על פי התנאים המפורטים בו. יחד עם זאת, יש לציין כי החוק מוסיף וקובע שהצדדים רשאים לסטות מתנאי הביטול הקבועים בו מלכתחילה בצוואותיהם ההדדיות (אולם לא יהיה תוקף לתניה האוסרת על בני הזוג לשנות את צוואותיהם בעודם בחיים). כלומר, חוק הירושה קובע את כללי ברירת המחדל החלים על כל צוואה ואילו כל עוד לא תוגבל זכותם של הצדדים לצוות בעודם בחייהם, ביכולתם לקבוע במפורש הסדרים שונים ככל העולה על רוחם.

על פי החוק, בעוד שני בני הזוג בחיים רשאי כל אחד מהם לבטל צוואה הדדית, ודי שיודיע לבן זוגו על כך. לעומת זאת, לאחר מותו של בן הזוג קובע החוק כי במידה ובן הזוג הנותר בחיים מבקש לבטל את צוואתו ההדדית חובה עליו לוותר לחלוטין על כל חלקו בעיזבון ואם כבר חולק העיזבון להשיב את שקיבל או את ערכו.

בנוסף לכך, ניתן ציין כי הוראות תיקון מספר 12 לחוק הירושה בדבר צוואות ההדיות אינן חלות במקרה בו הן הצוואות ההדדיות והן הצוואה המאוחרת המבטלת אותן נערכו בטרם כניסת תיקון החוק לתוקף. לעומת זאת, במקרה בו צוואות הדדיות נערכו בטרם התיקון לחוק ואילו הצוואה המאוחרת המבטלת אותן נערכה לאחריו, זו האחרונה תהא כפופה להוראותיו דנן של חוק הירושה.[7]