דיני חברות - הרמת מסך - אחריות בעל מניות לחובות החברה

צפה עכשיו בהרצאה: "תביעה אזרחית בבית משפט מאלף ועד תו - עו"ד משה כאהן"

רקע

כידוע, חברה בע"מ מהווה אישיות  משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. כל חברה כשירה לזכויות ולחובות ובאפשרותה לבצע לבדה פעולות משפטיות (להתחייב בחוזים, לרכוש נכסים, לתבוע ולהיתבע וכו'). במסגרת זו, בעלי המניות בחברה אחראים למעשיה ולמחדליה  אך ורק עד כדי גובה ההון שהשקיעו בה ("הון המניות המונפק" אשר בידיהם). בעלי המניות מחויבים, אומנם, לפעול בהגינות ובתום-לב וחל עליהם איסור לקפח את נושי החברה ולנצל את אישיותה המשפטית הנפרדת  לרעה, אך על דרך הכלל לא ניתן להטיל עליהם חבות אישית להתחייבויותיה.

יחד עם זאת, בשל הרצון למנוע מבעלי המניות לנצל לרעה את מנגנון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, קובע חוק החברות, תשנ"ט- 1999 כי בית-המשפט רשאי "להרים את מסך ההתאגדות" ולהטיל על בעלי המניות חבות אישית לחובות החברה, אם מצא כי הדבר צודק ונכון בנסיבות העניין.

כמו-כן, במקרה והחברה מגיעה לפירוק ונותרת חייבת כספים לבעלי מניותיה, ביהמ"ש רשאי לבצע "הדחיית חוב" כלפי בעל המניות ולהעביר את בעל-המניות, שניצל לרעה את החברה, אחורה בסדר הנשייה. כך, לדוגמא, במקרה בו בעל מניות רצה להבטיח את מקומו בסדר הנשייה בפירוק והעניק לחברה שבבעלותו מימון בדרך של הלוואת בעלים (הנפרעת ככל חוב רגיל לעומת "הון המניות המונפק" העומד בקצה סדר הנשייה), רשאי ביהמ"ש בעת הפירוק להעבירו אחורה בתור הנושים . כן רשאי בית-המשפט לבצע הדחיית חוב בסדר הנשייה שבין בעלי המניות עצמם. כך בעל-המניות מנוע מלקחת סיכונים בלתי-מוצדקים בפעילות החברה, לאור הידיעה כי החוב  האישי אינו "מובטח".

לעיתים מגיעים לפתחם של ביהמ"ש מקרים העוסקים בקבוצת חברות או בפירמידות שליטה. במקרים אלו מתברר לעיתים כי בעל-השליטה העומד בראש הקבוצה ניצל לרעה את אחת החברות (או חלקן), בעקיפין, באמצעות שליטתו בחברות האחרות בקבוצה. בדרך זו ביכולתו "לגלגל סיכונים" ו"להפריד בין כיסי העושר" של החברות השונות- להוציא דיבידנדים לאחת ולצבור בה הון ואת השנייה להותיר עם חובות. במקרים אלו רשאים בתי-המשפט להרים את המסך בין החברות בקבוצה ולהטיל עליהן אחריות משותפת לחובותיה.

התנאים להרמת מסך ההתאגדות

חוק החברות מגדיר במפורש מהם התנאים שבהתקיימם רשאי ביהמ"ש לבצע "הרמת מסך" מול בעל-מניות. במסגרת זו קובע החוק כי ניתן להרים מסך, כשהדבר צודק ונכון, באחד המצבים הבאים: (א) בעל-המניות השתמש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; או (ב) בעל-המניות עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה בניגוד לתכליתה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

החוק דורש להוכיח כי בעל-המניות פעל במודע (או חשד בנסיבות הדברים ו"עצם את עיניו"), בהתחשב באחזקותיו בחברה (לא סביר להניח כי בעל-מניות המחזיק באחוזים בודדים בלבד יכול לנצל לבדו את החברה) ובהתחשב בהתנהלותו הכללית כלפיה (האם פעל בהגינות כלפי החברה וכלפי יתר בעלי-המניות). ניצול הישות המשפטית הנפרדת של החברה ברשלנות אינה מהווה הצדקה מספקת להרמת מסך על פי החוק.

בפסיקת ביהמ"ש נקבעו מספר כללי אצבע להכרעה בשאלה האם בעל-מניות פעל במודע והאם יש מקום להרים מסך מולו והם: שיעור אחזקות גבוה בחברה, פעילות בהתבסס על מינוף גבוה ו/או מרווחי אשראי, נטילת סיכונים אופורטוניסטיים והתנהלות כללית בלתי-הוגנת. כל אלו  מהווים אינדיקטורים להרמת מסך עבור בית המשפט.

במקרה שנידון בבית המשפט העליון עלתה השאלה האם העובדה שחברה פעלה בדרך של "מימון דק" ו"מינוף גבוה" (בהם הלוואות החברה רבות ו"ההון העצמי" שבעלי המניות השקיעו בה קטן) מהווה, שלעצמה, סיכון בלתי-סביר ועילה מספקת להרמת המסך).

דעת הרוב בבית המשפט העליון חילקה את נושי החברה לשני סוגים: נושים גדולים אשר יודעים להעריך את מצב החברה ולשכלל את הסיכונים הכרוכים בהתקשרות עמה (אלו הם הבנקים, ספקים גדולים, בעלי- מניות שנתנו הלוואת בעלים וכדומה) ו"נושים בלתי-רצוניים" אלו הם נושים שאין בכוחם להתגונן מפני ניצולה של החברה לרעה (נושים קטנים, נושים נזיקיים ועובדי החברה). בית המשפט העליון פסק, בהלכה תקדימית למדי, כי במקרים של "מינוף גבוה" ו"מימון דק"  ניתן להרים מסך כנגד בעלי המניות אך ורק בשל אופי פעילותם- מול הנושים הבלתי-רצוניים.

כלומר, ככל שיוכח שבעלי המניות פעלו במינוף גבוה או במימון דק ולמרות שלא יימצא כי ניצלו לרעה ביודעין את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה (כנדרש על-פי חוק החברות), מסך ההתאגדות יורם רק באופן חלקי ורק לנושים הבלתי-רצוניים תינתן האפשרות לגבות את חובותיהם ישירות מכיסם של בעלי-המניות.

בתי המשפט בישראל עשו שימוש במנגנוני הרמת המסך והדחיית החוב.   במקרים אלו נעשתה הרמת המסך לטובת נושי החברה, כשקופתה היתה ריקה, במטרה להגיע לכיסם העמוק  של בעלי המניות ולגרום להם לשלם את חובותיה כאשר הוכח שאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נוצלה  לרעה כנ"ל.

יחד עם זאת, לעיתים, דווקא בעל מניות בחברה עשוי לבקש  מבית-המשפט לבצע הדחיית חוב או הרמת מסך כנגד בעל מניות אחר  וזאת כאשר  המבקש סבור אחד מבעלי המניות האחרים  ניצל את כוחו לרעה על חשבון החברה ועל חשבונו. עם זאת, יש לציין כי לעיתים נוטים בתי המשפט נוטים להימנע מלהיענות בחיוב לבקשות כאלו היות  והחוק מעמיד לרשות בעלי המניות מנגנונים אחרים לעמידה על זכויותיהם ולהגנת החברה (תביעה בגין קיפוח המיעוט, תביעה נגזרת וכו').[1] 

[1] ע"א 4606/90, מוברמן נ' תל-מר, פ"ד מו (5) 353