חלוקת דיבידנד ושמירת הון החברה- עו"ד משה כאהן

צפה עכשיו בהרצאה: "סכסוך בין שותפים. מה ניתן לעשות. עו"ד משה כאהן"

רקע

כאשר מצטברים רווחים בקופתה של חברה, רשאי הדירקטוריון  להחליט על חלוקתם כדיבידנד לבעלי-מניותיה*[מפורט בהמשך] כל נכס הניתן לבעל-מניות בחברה מכוח היותו בעל-מניות, בין כסף מזומן ובין בשווה כסף, מוגדר כדיבידנד.[1] חוק החברות, תשנ"ט- 1999 קובע כי אין לבצע חלוקת דיבידנדים, אלא על פי הוראותיו.

חלוקה אסורה (שאינה על פי תנאי החוק), בטלה ועל בעל-המניות להשיב את שקיבל, זולת אם לא ידע ולא היה עליו לדעת כי החלוקה אסורה. כל דירקטור שהשתתף באישור חלוקה אסורה חשוף לתביעה בגין הפרת חובות האמונים והזהירות המוטלות עליו כלפי החברה.[2]

חלוקה על פי חוק החברות, תשנ"ט-1999

עקרון היסוד בדיני החלוקה, על פי חוק החברות, הוא עקרון השוויון. כל חלוקת דיבידנד חייבת להתבצע באופן שווה (פרו-רטה) לכל בעלי המניות, בהתאם לחלקם היחסי בחברה. יחד עם זאת, יש לציין כי בעלי-המניות רשאים לקבוע בתקנון החברה זכויות שונות בעת החלוקה לבעלי סוגים שונים של מניות (אם כי עקרון השוויון נשמר בין בעלי המניות מאותו סוג לבין עצמם). כמו-כן, ניתן לבצע חלוקה בלתי-שוויונית בהסכמה פה-אחד של כל בעלי המניות בחברה.

השאלה האם לבצע את החלוקה דהיינו: האם לחלק כדיבידנד את כספי החברה או להשקיע אותם לצורך המשך פעילותה, נתונה לשיקול-דעתם העסקי של חברי הדירקטוריון. הלכה למעשה, חוק החברות קובע כי ההחלטה על חלוקת דיבידנדים תתבצע בידי הדירקטוריון ואולם ניתן לקבוע בתקנון החברה כי ההחלטה תועבר לאישור האסיפה הכללית המוסמכת לאשרה או להפחית את היקפה (אך לא להגדיל את הסכום המחולק), כי החלוקה תיעשה עד לסכום שהגדירה האסיפה הכללית מראש או שהחלוקה תתקיים בכל דרך אחרת ובלבד שניתנה הזדמנות נאותה לדירקטוריון לקבוע כי לא מדובר בחלוקה אסורה.

שמירת הון החברה

כאשר עסקינן בחלוקת דיבידנדים והוצאת כספים מקופת החברה לכיסם של בעלי-מניותיה מתעורר הצורך לשמור על עניינם של נושי החברה מפני ריקונה. לשם כך קובע חוק החברות שני מבחנים בהם חייבת לעמוד כל חברה המבקשת לחלק דיבידנדים: (א) "מבחן הרווח"- קרי, חלוקה תתבצע אך ורק מתוך רווחיה של החברה; ו-(ב) "מבחן יכולת הפירעון"- כלומר, החלוקה תתבצע אך ורק ככל שאינה מעוררת חשש סביר שתמנע מן החברה את היכולת לעמוד בהתחייבויותיה הקיימות והצפויות, בהגיע מועד קיומן. יחד עם זאת, יש לציין כי באופן עקרוני, בית-המשפט רשאי לאשר לחברה לבצע חלוקה לאור מבחן יכולת הפירעון בלבד (ומבלי שתעמוד במבחן הרווח), בהתאם לשיקול דעתו. במסגרת זו מחובתו של בית-המשפט להודיע על בקשת החלוקה לנושי החברה, לאפשר להם להשמיע את טענותיהם בפניו ולשקול את עניינם בהחלטתו.

לעיתים מבקשת חברה לקבוע, במסגרת "מדיניות דיבידנדים" כי תעמוד במבחני הרווח ויכולת הפירעון שלה גם בתקופה שתגדיר בעתיד ולפיכך לקבוע מראש חלוקת דיבידנד במספר מועדים (אחת לרבעון בשנה הקרובה, אחת לשנה בשלושת השנים הבאות וכו'). הרציונל הכלכלי בפרסום מדיניות דיבידנדים טמון בעובדה שהדבר עשוי להעלות את ערכה של החברה בפני משקיעים חדשים (שאחרת עשויים לראות דיבידנדים לעיתים רחוקות בלבד, אם בכלל). נדמה כי עמדת בתי-המשפט בישראל בהקשר זה היא שחברה רשאית לקבוע מדיניות דיבידנדים שתחייב אותה כלפי בעלי-מניותיה ובלבד שבטרם כל מועד חלוקה יבחנו מחדש מבחן הרווח ומבחן יכולת הפירעון.[3]

חלוקה ואי-חלוקה- מגבלות נוספות

כאמור, ההחלטה האם לחלק דיבידנדים נתונה לשיקול-דעתם העסקי של חברי דירקטוריון החברה. במסגרת זו בד"כ בית-המשפט אינו מתערב בהחלטה לבצע חלוקה, יהא היקפה אשר יהא, כל עוד החלוקה נעשית בצורה שוויונית ואינה מהווה חלוקה אסורה.[4] שאלה מעניינת שהתעוררה בפסיקה בארה"ב היא האם חלוקה עשויה להוות "עסקה" הטעונה אישור מיוחד, על פי אותם מנגנונים אשר נועדו לאישור עסקאות עם בעלי-ענין.[5] הגישה המקובלת כיום, גם בישראל, היא שהתשובה שלילית וככל שהחלוקה נעשית כדין אין לדרוש העברתה במנגנוני המיוחדים הנוגעים לעסקאות בעלי-העניין.

מן העבר השני, במקרים רבים התעוררה השאלה האם חלה על החברה חובה, בנסיבות מסוימות, לחלק דיבידנד לבעלי-מניותיה. כך, למשל, במקרים בהם בעל-השליטה בחברה מונע ממנה לחלק דיבידנדים לבעלי המניות האחרים  ובד בבד מנפיק לעצמו מניות נוספות של החברה בשווי הנמוך משווין הריאלי. בכך מגדיל בעל-השליטה את נתח אחזקותיו בחברה ברווח, באורח בלתי-שוויוני ותוך קיפוחם של בעלי-מניות המיעוט. בפסיקת בתי-המשפט בישראל נקבע כי אין להחיל אף במקרים אלו חובה על החברה לחלק דיבידנדים, אולם ניתן לפסול את הקצאת המניות לבעל-השליטה (או כל פעולה מניבת רווחים דומה) מחמת עילת "הקיפוח".

[1] למעט "מניות הטבה"- שהן מניות שמקצה החברה ללא תמורה לבעלי מניותיה הזכאים לכך.