פסק בוררות - אפשרות ביטול - אפשרות ערעור

צפה עכשיו בהרצאה: "בוררות או משפט - מה עדיף? עו"ד משה כאהן"

מבוא

בית המשפט הוא הערכאה הקבועה בחוק לישוב סכסוכים. ככלל, פסק דין של בית המשפט אינו מהווה סוף סיפור, ולצדדים לסכסוך, עומדת בדרך כלל הזכות להשיג על פסק הדין בדרך של ערעור. ברם, כאשר ניתן פסק בוררות, אפשרות הערעור לא תמיד תעמוד לרשות הצדדים. השונות בין בית המשפט לבין הבוררות ביחס לערעור, נובעת מהעיקרון לפיו הפניה לבוררות נעשית על-בסיס רצונם והסכמתם של הצדדים. כך גם לגבי תנאי הבוררות ולאפשרות ההשגה על פסק הבורר. ההסכמה, היא זו המכוננת את הבוררות בין הצדדים ובהעדרה, לא ניתן לפנות לישוב הסכסוך בדרך של בוררות.

רק על בסיס הסכמת הצדדים, יקבע אם וכיצד יתנהל הדיון בסכסוך שהתגלע ביניהם; מספר הבוררים שידונו בעניין; זהותם; על-פי איזה דין ידון העניין; היכן ידון הסכסוך וכדומה. בהתאם לכך, גם ההחלטה לגבי אפשרות הערעור על פסק הבורר, היא עניין הנתון להסכמת הצדדים ולהבדיל מהתדיינות בבית המשפט, בתחום הבוררות, זכות הערעור אינה מובנת מאליה, ואף היא מכוּננת אך ורק מכוח הסכמת הצדדים. מכאן עולה השאלה, אם כן, כיצד צד אשר אינו מרוצה מפסק הבוררות, יכול להשיג עליו?

לחצו כאן לצפייה בסרטון בנושא

השגה על פסק הבוררות-ההבדל בין זכות בין ערעור לזכות הביטול

באופן כללי ניתן לומר כי ישנן שתי דרכים להשיג על פסק בוררות. הדרך האחת היא ביטול פסק הבורר בשל התקיימותן של עילות מסוימות המוגדרות בחוק הבוררות. הדרך השנייה, היא על דרך הערעור. כאמור, בהעדר הסכמת הצדדים על כך מראש, לא ניתן יהיה לערער על פסק בוררות, ולכן האמצעי היחידי שיעמוד לצד שאינו מרוצה מהחלטת הבורר, היא, בנסיבות המתאימות הגשת בקשה לביטולו. בהקשר זה, ראוי יהיה זה לחדד את ההבחנה בין ערעור על פסק הבורר, לבין ביטולו.

במסגרת הערעור, להבדיל ממסגרת בקשה לביטול פסק בוררות, בכפוף להסכמת הצדדים על אפשרות הערעור על פסק הבוררות, השאלה שתעמוד לבחינה על-ידי ערכאת הערעור, היא האופן בו התקבל הפסק והאם תוצאתו נכונה וראויה.

מאידך, בקשה לביטול פסק בורר אינה מותנית בהסכמת הצדדים, וכן לא תיבחן במסגרתה האם הבורר צדק או טעה במסגרת פסק הבוררות , שכן שאלות מסוג זה נבדקות בערעור בלבד. התערבותו של בית המשפט בהליך בקשת ביטול פסק בורר, תיעשה אך ורק בבחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות, על-פי הפרמטרים שנקבעו לכך ובעילות המסוימות שנקבעו בחוק [1] . כך למשל, ישמשו כעילות לביטול פסק הבוררות: פסיקה שלא בגבולות סמכות ההכרעה של הבורר, מינוי בורר שלא כדין, אי-שמירת הבורר על כללי הצדק הטבעי, תכנו של פסק הבורר נוגד את תקנת הציבור ועוד. ההלכה קבעה כי לא בנקל יבטל בית המשפט פסק בורר, בשל העיקרון הדוגל בכיבוד בית המשפט את העצמאות וחופש הפעולה שהוקנו למוסד הבוררות ומכאן שבדיון בביטול פסק בורר, בית המשפט לא יסכים להוות ערכאת ערעור על פסק הבורר, אלא אם הוסכם כך על-ידי הצדדים בהסכם הבוררות.

לאחרונה, ניתנה החלטת בית המשפט העליון בעניין רע"א 1941/14 סקורפיו נ' יוסי לנגוצקי, בה עמד בית המשפט על ההבחנה בין ערעור על פסק בורר לבין ביטולו וחידד הבחנה זו, בבחינת אופי הטענות שראוי כי יטענו במסגרת בקשה לביטול פסק בורר.

בפרשה זו, נדרש בית-המשפט העליון לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שלא לבטל את פסק הבוררות שניתן בין הצדדים. טענותיה של המערערת בפרשה התבססו על שלוש עילות הקבועות בחוק הבוררות, המתירות, לכאורה, ביקורת שיפוטית על פסק הבוררות ושעשויות להביא לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. הטענה הראשונה היא כי "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו" [2]  . לדברי המערערת, על הבורר היה להבחין בין שני סעיפים מסוימים בהסכם בין הצדדים. טענת המערערת מתמקדת בכך שלו היה עומד הבורר שנתן את הפסק, על ההבחנה בין סעיפי ההסכם, היה מגיע למסקנה אחרת לגבי הפיצוי שפסק לטובת המשיב. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו במצאו כי ישנה התייחסות להבחנה כאמור ואף התבססות עליה בפסק הבוררות הנדון, ואף למעלה מן הדרוש, ציטט בית המשפט המחוזי מפסק הבוררות את השורות המסוימות ואת האופן בו הבורר הגיע למסקנתו בהיסמכו על ההבחנה האמורה. בכך נדחתה טענת המערערת כי הבורר לא הכריע בעניין שנמסר להכרעתו, בשים לב כי בית המשפט המחוזי, לא בחן את תוצאת ההחלטה, אלא רק את קיומה ואת עצם נימוקה בציינו כי "יש לדחות את ניסיונה של סקורפיו לפרוץ את מסגרת פסק הביניים, ולפתוח מחדש את הדיון בסוגיה זו".

טענה נוספת שנטענה על ידי המערערת בעניין סקורפיו היא ש"לא ניתנה לבעל הדין הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו או להביא ראיות"  [3] . לעניין זה, טענה המערערת כי הבורר שנתן את פסק הבוררות לא התייחס לראיות אותן הביאה בדבר חוות דעת של מומחה במסגרת הבוררות. בבחינה זו קבע בית המשפט המחוזי כי בורר הדן בעניין המובא לפניו, מוסמך לקבוע ממצאים בדבר רלוונטיות ראיה, ומשהתייחס אליה באופן זו או אחר, יהיה בכך די כדי לשלול טענה לביטולו של פסק הבוררות בגין עילת "אי מתן הזדמנות נאותה לבעל דין לטעון טענותיו".

בנוסף טענה המערערת, כי הבורר לא נימק את פסק דינו כדרוש ממנו [4]  . לעניין זה מצא בית המשפט המחוזי כי פסק הדין מנומק כראוי, והוסיף כי גם אם חלה על הבורר החובה לנמק את פסק דינו, אין משמעות חובה זו כדי לחייבו להתייחס בפסקו בנפרד ובמפורש לכל ראיה וראיה שהובאה לפניו, אלא שעל הבורר להבהיר בנימוקיו כיצד הוא הגיע לתוצאה האמורה בפסק.

בפסק הדין בעניין רע"א 1941/14 סקורפיו נ' יוסי לנגוצקי שניתן, כאמור, על ידי בית המשפט העליון, אישר בית המשפט העליון קביעות בית המשפט המחוזי ואף חידד את ההבחנה הראויה בין ביטול פסק בורר, לבין ערעור עליו. בהחלטתו בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי טענותיה של המערערת "אינן אלא טענות ערעוריות באופיין", כלומר, כי טענות המערערת, והאופן בו נטענו עולות כדי נסיון לערער בעקיפין על קביעת הבורר, ולפתוח מחדש את הדיון שנמסר להכרעתו תוך נסיון להכשיר זאת על ידי העילות המתירות התערבות שיפוטית על דרך של ביטול פסק בוררות.

מתי ניתן, אם כן, לערער על פסק בוררות?

חוק הבוררות מגדיר שתי דרכים עיקריות לצורך אפשרות הערעור על פסק בורר. דרך אחת, היא ערעור על החלטת הבורר בפני בורר אחר [5] . אפשרות זו מתקיימת כאשר קבעו הצדדים בהסכם ביניהם במפורש כי ניתן יהיה לערער על החלטת הבורר בפני בורר אחר. יש לציין כי גם בעניין קביעת אפשרות הערעור, עומדת לצדדים האפשרות לבחור את הבורר שידון בערעור, את מספר הבוררים, באיזה אופן יוגש הערעור, באילו זמנים, באיזה אופן יתנהל הדיון וכדומה. במידה והצדדים לא קבעו ביניהם דבר לגבי אופן ביצוע הערעור, תחול ברירת המחדל הקבועה בחוק, המגדירה את אופן הדיון בערעור [6]  . יש להדגיש כי על-מנת שאפשרות הערעור תתקיים, על הבורר שדן ב"ערכאה ראשונה" לנמק את החלטתו בפסק הבוררות באופן מלא, ומכאן שיש לציין את חובת הנימוק של הבורר עוד בתנית הבוררות, בהסכם שבין הצדדים. דרך נוספת המאפשרת לצדדים לערער על פסק הבורר היא ערעור בפני בית המשפט [7] . כאמור, ערעור בדרך זו מותנה בהסכמת הצדדים מראש על כך. במצב זה, הערעור על פסק הבורר ידון אך ורק ברשות בית המשפט. רשות זו תינתן רק אם נפלה בפסק הבורר טעות יסודית ביישום הדין, שיש בה כדי עיוות-דין של ממש. יודגש כי גם מקום שהצדדים הסכימו ביניהם על אפשרות הערעור בבית המשפט, קיימת החובה לתעד את ישיבות הבוררות בפרוטוקול, ועל הבורר יהיה לפסוק על פי הדין וכן לנמק את הכרעתו.

סיכום

לא תמיד יהיה זה נכון לקבוע מנגנון של ערעור במסגרת הסכם בוררות בין צדדים או לנסות ביטול פסק בוררות, היות ובמציאות העסקית יש לעיתים אינטרס ברור בסיום הדיון במהירות האפשרית. יחד עם זאת, אי מתן זכות ערעור, עשוי במקרים רבים להותיר את אחד הצדדים בתחושה של חוסר צדק. ניצול יתרונות הבוררות כמנגנון ליישוב סכסוכים, מחייבת תשומת לב מרובה, עוד בשלב ניסוח תניית הבוררות בהסכם. זאת כהכנה לשלבים בהם מי הצדדים יהיה עשוי לרצות להשיג על פסק הבורר. בבחינה זו, יטיבו הצדדים אם יגדירו בהסכם את אפשרות ואופן הערעור על פסק הבוררות בצורה מפורשת וברורה, והאפשרויות בעניין זה, הן רבות ומגוונות. על הצדדים להקדים מחשבה בנושא, ולבחור את הדרך הנכונה עבורם, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של ההסכם, בצדדים לו ובמטרותיהם.

צפו עכשיו בסרטון בנושא:




בוררות או משפט - מה עדיף? לחץ כאן