בעלות בחברה - האם ניתן לרכוש בעלות ע"י התנהגות?

צפה עכשיו בהרצאה: "רכישת חברות"

דיני החברות ובעיקר חוק החברות התשנ"ט-1999 מגדירים ומעגנים בדין את מדרג הסמכויות הקיים בכל חברה- בעלי המניות מחזיקים בה, מתחתם הדירקטוריון אחראי לנווט את מהלכיה ותחתיו ההנהלה אמונה על ניהולה השותף. כמו-כן, זכויותיהם וסמכויותיהם של בעלי מניות והדירקטורים בחברה נגזרות גם מתקנונה וממסמכי היסוד שלה, המהווים, למעשה, חוזה בין בעלי המניות. דא אקע, בחברות רבות, בעיקר בעסקים קטנים ובעסקים משפחתיים הקיימים מזה שנים רבות, יחסי הכוחות בין הצדדים הנוגעים בדבר לא תמיד מוגדרים כהלכה, בתקנון ובהסכמים כתובים, קוהרנטיים ומסודרים. לעיתים המוסכם בכתב במסמכי היסוד של החברה שונה לחלוטין מהאופן בו התנהגו הצדדים במשך השנים ובו נוהלה החברה בפועל. למרבה הצער, ניסיון החיים מלמדנו כי שאלת טיב הזכויות מתעוררת לרוב רק לאחר שפורץ סכסוך בין הצדדים, או אז מתעוררת השאלה כיצד יש לסווג את מעמדם של הנוגעים לחברה ומהו הדין מקום בו ישנה סתירה בין ההסכמים השונים או בין ההסכמי היסוד של החברה לבין דרך ניהולה בפועל?

 פסק הדין בעניין בחן מכון ומוסך לרכב בע"מ נ' מור[1]

במשך שנים רבות ניהלו יחדיו שני האחים נודל, זאב ז"ל ואריה את העסק המשפחתי- מוסך לכלי רכב, באזור מפרץ חיפה. בשנת 1987 החליטו השניים להתאגד כחברה, תחת השם "בחן מכון ומוסך לרכב בע"מ" (להלן- "החברה"), והוסכם כי החברה מהאחים את המקרקעין עליהם עומד המוסך ואליה יועברו כל נכסי המוסך ופעילותו. עם הקמת החברה מונו יוסף נדל (בנו של אריה) וסמיר מור (להלן- "מור"), שעבד במוסך כבר מהיותו נער בשנת 1958, לדירקטורים בחברה ולמנהליה. ברבות הימים, הועברו כל מניות החברה לרון נדל (בנו של זאב), אשר החליף את בן דודו יוסף בתפקיד המנהל והדירקטור בחברה. במשך שנים רבות ניהל, הלכה למעשה, מור את החברה (והמוסך) ובינו ובין בני משפחת נדל נרקמו יחסי חברות הדוקים, אף מעבר לקשרים העסקיים.

בשנת 2007 החל רון לחשוד כי מור נוטל לכיסו מכספי החברה, המגיעים מלקוחות, מבלי לרשמם בספרי החברה.  בעקבות חשדות אלו החליט רון נודל, כבעל מניות יחיד בחברה, על פיטוריו של מור מכל תפקיד בחברה ועל הגשת תלונה למשטרה כנגדו. מאחר ומור סרב לקבל את הודעת הפיטורין ואת ההחלטה של רון בדבר הפסקת עבודתו, וטען כי הינו בעל מניות בחברה, פנתה החברה לבית משפט השלום בחיפה, בדרישה לצו הצהרתי לפיו מור אינו בעל מניות בחברה. מטעמי סמכות עניינית הדיון הועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה.

מור, מצדו, טען בפני בית המשפט כי "אומד דעתם של האחים נודל [אשר נקלעו, לטענתו, למצוקה כספית] בעת הקמת החברה ועריכת הסכם הניהול, היה כי הבעלות בחברה תועבר אליו (אל מור). רק מטעמים פורמאליים ועל מנת להבטיח לעצמם את דמי השכירות עבור השכרת המקרקעין, נרשמו האחים נודל כבעלי מניות ויוסף נודל כדירקטור" וכן טען מור כי "מהתנהגות הצדדים במשך כל השנים ניתן ללמוד כי זו אכן הייתה כוונתם.. [ו]כי הוא השקיע מכספו לשם רכישת ציוד לחברה, הוא שקיבל את רווחי החברה, ושלט למעשה בכל פעילות החברה, תוך הסכמה מלאה של האחים נודל." וכפי שהגדיר כבוד השופט רון סוקול: "למעשה טוען סמיר מור כי הסכם הניהול ומסמכי רישום החברה נעשו 'למראית עין בלבד' ועל כן יש להתבונן אל מעבר למסך שיצרו הצדדים וליתן תוקף להסכם האמיתי שנכרת ביניהם."

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק כי סעיף 176 לחוק החברות קובע כי "בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות, או מי שאוחז בשטר מניה". יחד עם זאת, לעיתים מרשם בעלי המניות אינו משקף כהלכה את מלוא הזכויות בחברה וייתכנו מצבים בהם יכיר בית המשפט בזכויותיו של מי שטוען לבעלות בחברה, אף אם זכויותיו טרם נרשמו.[2] כך, למשל, במקרה בו הושגה הסכמה על העברת המניות בחברה, אך הסכמה זו טרם הובאה לכדי שינוי במרשם. נטל הראיה כבד והינו רובץ על הטוען לזכויות בחברה, לשכנע מדוע המרשם אינו משקף כהלכה את הזכויות בחברה ולהסביר מדוע טרם נרשמו זכיותיו.

משכך נדרש בית המשפט לפרשנות הסכמי ייסודה של החברה ופסק כי: " נוסח הסכם הניהול [בין החברה ומור] כולל בחובו סממנים לבעלות שאינם שגרתיים בחוזי ניהול ושיכולים להצביע על הענקת זכויות רחבות למנהלים. סממנים אלו, כמו הזכות לקבלת רווחים, האחריות לנשיאה בהפסדים, זכויות ניהול בלעדיות ואיסור על בעלי המניות לשנות את הניהול אלא בנסיבות של הפרת הסכם השכירות וכדומה, מעידים כי בפנינו בעלי זכות ניהול מיוחד. עם זאת אין להסיק מסממנים אלו כי ניתנו לסמיר מור זכויות הבעלות במניות." האחים נודל שמרו לעצמם זכויות בחברה ולא העבירו את כולן למנהלים ואף הגדירו מגבלות להסכם הניהול.

לחילופין, ביקש מור להיבנות מתקנון החברה ובין היתר מסעיף בתקנון, אשר קובע כי "כל העברת מניות בחברה כפופה לאישור הדירקטורים ולכללים שיקבעו וזאת לפי שיקול דעתם המוחלט". בית המשפט קבע כי מדובר בהוראה ש"אינה חריגה ומקובלת, ואף כי ניסוחה רחב, הרי שהדירקטוריון מחויב להפעיל את סמכותו בתום לב לטובת החברה" ולפיכך, אין בהוראות התקנון כדי להפוך את מור לאחד מבעלי החברה. כמו-כן, בית המשפט התרשם כי מור לא ביסס את טענתו שמדובר בהסכמים למראית עין ובלבד וכי לא הוכח שאומד דעתם של האחים נודל היה להעניק לו את הבעלות בחברה.

במסגרת טענתו להסכמה מאוחרת- בהתנהגות- בין הצדדים, טען מור כי על פי הסכמי הניהול היה הוא זכאי לרווחי החברה ומשבחר להשקיעם במשך השנים בפעילות החברה, הרי שיש בכך משום השקעה פרטית של כספו הוא בחברה. בית המשפט דחה גם טענה זו ופסק: " החלטה של דירקטוריון שלא למשוך רווחים אלא להשקיעם בחברה אינה יכולה להיחשב כהשקעה פרטית בחברה. חובתו של כל דירקטוריון הינה לפעול לטובת החברה וכאשר זו דורשת השקעה בחברה, רכישת ציוד להמשך פעילות החברה וכדומה, עליו לקבל את ההחלטות המתאימות".

משנקבע שמור אינו בעל מניות בחברה, נדרש בית המשפט המחוזי לשאלה האם פיטוריו מדירקטוריון החברה נעשו כדין ופסק כי כלל היסוד הוא שהחברה הינה רכושם של בעלי מניותיה ועל כן מסמכותם לפטר את הדירקטורים כרצונם ובכל עת, זולת אם נקבע אחרת בתקנון החברה. מור טען שיש לדון בפיטוריו בהתאם להסכם הניהול, הוא הסכם העסקתו, הקובע סייגים לפיטוריו, אך בית המשפט פסק כי תוקפו של הסכם הניהול ממילא פג ולמעלה מן הצורך הוסיף וציין כי: " הפרת חובות האמון מהווה גם הפרה של התחייבויות סמיר מור על פי הסכם הניהול שכן ההתחייבות למלא את חובות האמון מהווה תנאי מכללא בכל הסכם להעסקת מנהל בחברה." על-כן, קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את תביעתה של החברה והורה למור לשלם לה הוצאות משפט.

אכן, לעיתים יש מקום לטעון כי יש להתחשב בהתנהגות הצדדים וניהול העסק בפועל והרישום ב"מרשם בעלי המניות" של החברה, והגדרת התפקידים הפורמאלית אינם חזות הכול, כאשר עסקינן בשאלת טיב זכויותיהם של הנוגעים לבעלות על מניות והסמכתם לנהל את החברה.

יחד עם זאת, מפסיקת ביהמ"ש בעניין בחן  עולה בבירור כי לא בנקל מכירים בתי המשפט בסטייה מההגדרות הפורמאליות הקבועות בתקנון החברה ובמסמכיה, אלא רק במקרים חריגים ביותר. כך למשל בפסק הדין בעניין בחן  בו טען התובע לזכויות בעלות וניהול בבחברה שאותה ניהל בפועל הלכה למעשה וללא עוררין במשך שנים רבות, העדיף בית המשפט את האמור במסמכי היסוד של החברה וקבע כי פיטוריו מדירקטוריון החברה היו כדין והוא לא זכאי למניותיה.